קח את אהרן. פירש"י פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן. וכתב עליו הרמב"ן ולמה נהפוך דברי אלהים ועוד כי צוה בפרשת ביום החודש הראשון בכל הקמת המשכן ובלבישת אהרן ובניו ומשיחת כולם וסיפר שם במעשה שעשה משה כל ענין ההקמה ולא הזכיר באהרן ובניו דבר עד המקום הזה ואיך הפריש ענין אחד בשתי פרשיות ואיחר המוקדם. אבל הנכון שנאמר כי נצטווה בהקמת המשכן בכ"ג באדר והקימו וכאשר עמד על מעמדו קרא לו השם וציוהו על מעשה הקרבנות כל הפרשיות האלה מתחלת ויקרא עד כאן כי רצה ללמדו מעשה כל הקרבנות קודם שיקריב מהם כלל כי יש בקרבנות המלואים חטאת ועולה ושלמים ולא ידעו כל דיניהם רק מן הפרשיות האלה ואחר כך אמר לו קח את אהרן ואת בניו לזרז אותו בשעת מעשה כמו שאמר לו מתחלה וזה אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי והוסיף לו בכאן ואת כל העדה הקהל שיעשה במעמד כולם שידעו כי השם בחר באהרן ובזרעו ע"כ. ונוכל לפרש גם דברי רש"י על זה הדרך כי מה שפי' שבעת ימים קודם הקמת המשכן ר"ל קודם גמר הקמתו שהיה יום ח' למלואים שאז הקימו ונשאר עומד שכל ז' הימים היה מעמידו ומפרקו כדפרי' לעיל: ואת כל העדה הקהל אל pתח אהל מועד. אע"פ שבראשון באחד לחדש הוקם המשכן וזה היה בכ"ג באדר למאי דכתיבנא שהיה מפרקו ומעמידו בכל יום של ימי המלואים ניחא שנמצא מיום כ"ג באדר ואילך היה המשכן עומד וקרינין בי' שפיר אל פתח אוהל מועד:
וירחץ אותם במים. כתב הרמב"ן הקרוב אלי שספר הכתוב כי לכולם רחץ אבל לא היתה רחיצתם כאחת אלא רחץ לאהרן והלבישו בגדיו ומשחו ואחרי כן רחץ לבניו והלבישם:
ויתן עליו את הכתנת ויחגר אותו באבנט. כתב הרמב"ן בצואה כתיב והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפוד וכאן הזכיר אבנט מיד אחר הכתנת והטעם מפני שמשה עשה כסדר שכן דרך אחר הכתנת לחגור אותו באבנט אלא בשביל שרצה לכלול כולם בצוואה אחת על האבנט אמר לבסוף וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו אבל לעולם הסדר הוא כמו שאמר כאן כתונת ואבנט ומעיל והקדים בכאן ויחגור אותו בחשב האפוד קודם שישים עליו החושן כי משה ידע בדרך הלבישה כי לעולם תכף ללבישה יחגור אותו בחגורה העשויה לו כמו באבנט מיד אחר הכתונת ובחשב מיד אחר האפוד שאין ראוי שתהא לבישת האפוד בהפסקה אלא שם נאמר ואת האפוד ואת החשן ואפדת לו בחשב האפוד לפי שקיצר שם בענין החשן ולא אמר שיתן אותו באפוד ולא שישים שם האורים והתומים שכבר ציוה כל זה במעשה החשן והאפוד:
ויז ממנו על המזבח. פירש"י לא ידעתי היכן נצטווה בצואה זו. וכתב הרמב"ן ואיפשר כי במה שאמר במזבח וקדשת את המזבח והיה המזבח קודש קדשים שהיה הקידוש ההוא בהזאות הללו ואינו במשיחה לבד כי והיה קודש קדשים משמע שיוסיף לו קידוש יותר משאר הנמשחים משכן וכליו והיינו הקידוש שקידשו כמו שנצטווה לעשות במקריבים שאמר והזית על אהרן ועל בגדיו כי אין המזבח שהוא כלי לקרבנות פחות מכלי המקריבים וקל וחומר הוא:
ויצוק וגו' על ראש אהרן. כתב הרמב"ן גם זה עשה משה בסדר נכון כי כן נצטווה במעשה השמן ומשחת בו את אהל מועד ואת אהרן ואת בניו תמשח על כן לא רצה למשוח המשכן עד שהלביש לאהרן ומשח אותם כאחת כדי שיהיה המקריב מזומן לבוא אל המקדש לעבוד והיה די בהקדמת משיחת אהרן שהיה קודש לה' ואע"פ שכתוב במצות הקמת המשכן ומשחת את המשכן ואת אשר בו ואחר כך והקרבת את אהרן ואת בניו ורחצת אותם והלבשת אותם כי שם הסדיר כל המעשה לאהרן ולבניו כאחת אבל לעולם משיחת המשכן לא היתה עד אחר לבישת אהרן כסדר האמור כאן. ואני תמה למה (לא) הזכיר כאן משיחת הבנים כלל. והרמב"ן כתב שלא היה צריך כי בידוע שעשה להם כאשר עשה לאביהם כאשר נצטווה ומשחת אותם וכלל זה במה שאמר בבנים כאשר צוה ד' את משה. והנראה בעיני כי לא היתה משיחת הבנים ביציקת שמן על ראשם כי לא נאמר זה אלא באהרן ויצקת על ראשו ומשחת אותו ולא הזכיר שם משיחת הבנים כלל שלא היתה ביציקה כמוהו ויתכן שלא היתה בבנים משיחה זולת שהזה משמן המשחה על בניו ועל בגדיהם וכן תראה בואתה תצוה בפ' וזה הדבר שצוה למשוח האב ולקחת שמן המשחה ויצקת על ראשו ולא צוה למשוח הבנים כלל לא ביציקה ולא במשיחה אבל בפרשת הקמת המשכן בואלה פקודי אמר ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם ולא הזכיר שם הזאות כלל וכן בפ' השמן ולא הוזכרו משיחה והזאות בבנים במקום אחד לכן אני אומר שלא עשה בהן אלא אחד מהן והן ההזאות עכ"ל: ויחטא את המזבח. פירש"י חיטאו מזרות ליכנס לקדושה. ויקדשהו. בעבודה זו מעתה. לכפר עליו. לדורות. פי' שעל ידי עבודה זה נתקדש וראוי לכפר עליו ואין הקטרת אימורין מעכבת בחנוך המזבח שכן לדורות אינה מעכבת כפרה. ובתוספתא דפרשת מלואים משמע שאם נתנדב אחד שום דבר שלא מרצונו שתהא זו כפרה שלא יבא דבר גזול למקדש משום דכתיב שונא גזל בעולה:
ואת הפר ואת עורו ואת בשרו ואת פרשו. אע"פ שפרט עור ובשר ופרש כתב ואת הפר להביא עצמות וגידים וקרנים וטלפים. אי נמי וא"ו דואת עורו וגו' יתירה כמו ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף:
ויקטר משה את הראש ואת הנתחים ואת הפדר. לא שהקטיר אלו לבדם אלא ויקטר בזמן ההקטרה והוא אחר והקרב והכרעים רחץ במים וזהו שאמר אחר כך ויקטר משה את כל האיל לומר שהכל הקטיר בבת אחת אחר הרחיצה אלא שהפרידם ללמד שאין הנתחים טעונין רחיצה. והפשט לא פירש כאן שלא הוצרך שאין נתוח בעולה בלא הפשט:
את האיל השני איל המלואים. כתב הרמב"ן כל הקרבנות האלו באים למלא את ידם כדכתיב וזה הדבר אשר תעשה להם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר ואילים שנים אלא נקרא השני איל המלואים בעבור שהוא סוף הקרבנות הללו ובו תמלא ידם וכהנו לפניו ויתכן ? כי כולם מעכבין בענין. ויתכן כי החטאת לכפר על המזבח ולקדשו כי כן כתיב ועולה להרצאה על הכהנים ככפרת כל עולת נדבה והשלמים תודה לשם שנתן להם בביתו יד ושם והנה השלמי' לבדם באים על מילוי הידים ולכך קורא אותם מילואים:
ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח. כתב הרמב"ן לא נתברר לי למה איחר הזאות הללו לאחר הקטרת של מילואים כי בצוואה הקדים ההזאות ואחר כן אמר ולקחת מן האיל החלב והאליה ואולי בעבור שאמר שם וקדש הוא ובגדיו ובגדי בניו למד משה זה כי הוא הדבר המאוחר הנעשה בהן שבו יהיו קדושים לגמרי כי לא הזכיר בצוואה קדוש לא במשיחה ולא במתן בהונות ומה שאמר כאן וימשח אותו לקדשו לא נתקדש לגמרי במשיחה אלא עד שגמר ההזאו' ואמר בהם ויקדש אותם את אהרן ואת בניו והנה השלים קדושת האב והבנים כאחת בהזאות הללו:
והנותר בבשר ובלחם. כתב הרמב"ן בי"ת משמשת במקום מ"ם ופירושו כמו מן הבשר ומן הלחם ולא פי' עד הבקר כי כבר פי' בצוואה ואם יותר מבשר המלואים עד הבוקר:
ופתח אהל מועד תשבו וגו' שבעת ימים. בתורת כהנים משמע שאינו אזהרה שלא יצאו משם כל ז' הימים אלא שלא יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותה שעה ולימד ממנו לדורות חיוב מיתה לכהן שמניח עבודה ויוצא:
את כל הדברים אשר צוה השם ביד משה. כתב הרמב"ן מה שלא אמר כאשר צוה ד' את משה כמו שאומר בכל מקום מפני שלא עשו כאשר צוה השם ועוד הוסיפו עליהם באש זרה אשר לא צוה אותם:
